מאמרי הפרשה פרשת שלח

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (יג, ב).

מוסר המרגלים

הזוהר בפרשתנו, מפרט את כל התהליך שעברו המרגלים, ממנו ניתן ללמוד כיצד האדם צריך להתנהג עלי אדמות.

והדבר הראשון הוא - השתיקה: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג). וכבר ראינו בשלהי הפרשה הקודמת, מה שקרה עם מרים הנביאה שדברה לשון הרע על משה רבנו כדי להוכיחו ולהדריכו, ואף שדיברה רק עם אהרן אחיה קדוש ה'. ועוד, שלפי דעתה אמרה דברים טובים, עם כל-זה נענשה בעונש הצרעת, שהוא עונשו של המדבר לשון הרע, ולא הועילו לה צדקות ומעשים טובים ומדרגת הנבואה לה זכתה להצילה מהעונש. וזו אחת מעשר זכירות שאנו חייבים לזכור בכל יום.

ובסדר עולם רבה (פ"ח) אמרו, כי ביום כ"א בסיון ב' אלפים תמ"ט ליצירה, דיברו מרים ואהרן על משה רבנו על כך שנוהג בפרישות, וטענתם היתה, והלא גם אנחנו נביאים, גם לאהרן יש אשה, ואני מרים יש לי בעל ובכל-זאת מתנהגים אנו בדרך כל העולם. וא"כ, גם משה צריך לנהוג כמנהג כל הארץ, ולא לפרוש מאשתו.

והטעם שחשבו כך, מפני שהם היו נביאים במדרגה גבוהה מאוד שאין לנו שום השגה במעלתם, והיו מקיימים את המצוות במדרגות רמות, והיו להם סודות גדולים בכל דבר, ובוודאי שחייהם של אהרן עם אשתו אלישבע בת עמינדב, וכן של מרים עם בעלה כלב בן יפונה - לא היו חיים רגילים כדרך העולם, אלא היתה בהם קדושה גדולה מאוד שאין כמותה בעולם, וללא ספק היו מייחדים העולמות העליונים, ולכן התפלאו על כך שמשה פרש מאשתו, שהרי יש בזה סודות עליונים, ולא הבינו מה שעשה משה. ועל אף שכוונת מרים היתה לשם שמים במה שדיברה לשון הרע - נענשה בחומרה.

סמיכת מעשה המרגלים למעשה מרים

כתב רש"י, כי פרשת שלח לך הייתה צריכה להיות לכאורה אחרי פרשת קורח, כי קודם היו "בחצרות" ושם היה המעשה עם קורח ועדתו, ורק אח"כ היה מעשה המרגלים בפארן. וא"כ מדוע הקדימה התורה את פרשת המרגלים לפרשת קורח?

אלא, רצתה התורה להסמיך את פרשת המרגלים למעשה מרים, לומר שהמרגלים ראו מה שקרה עם מרים ולא לקחו מוסר, ודיברו לשון הרע על ארץ ישראל.

ואע"פ שהמרגלים דיברו רק על עצים ואבנים, עם כל זה נענשו, כיון שלארץ ישראל יש נשמה, כמו שכתוב (ישעיהו מב, ה): "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". וכידוע, מעלת ארץ ישראל גדולה עד מאוד, שהרי היא כנגד השכינה הקדושה, וממנה הושתת העולם. ומפורסמת היא בכל העולם, כמו שכתוב (יג, כב): "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים". ופירש רש"י, כי חברון הייתה הגרועה שבכל ארץ ישראל, ולמרות זאת היתה חשובה פי שבע מצוען שהיא המקום המעולה שבארץ מצרים, ומצרים מעולה מכל העולם.

איך אפשר לזלזל במתנה כה יקרה?

בפרשת דברים (א, כב) כתוב, שכאשר באו ישראל למשה לבקש ממנו לשלוח מרגלים, היו כולם מעורבבים - הקטן לפני הגדול והגדול לפני הקטן, זה דוחק בזה וזה דוחק בזה, ולא היו בדעה אחת כלל.

ומשה עומד ותוהה איך אפשר לעשות כדבר הזה? הרי הקב"ה אמר שנותן לכם את ארץ ישראל במתנה, ואתם אומרים לשלוח מרגלים? הלך משה ונמלך בקב"ה. אמר לו הקב"ה: כבר במצרים הוצאתי אותם מבית עבדים ביד רמה והלעיגו עלי, וכל מה שאני אומר להם, הם מלעיגים. העברתי אותם את הים, לקחתי אותם במדבר והקפתי אותם בענני כבוד. כמה אותות ומופתים הראיתי להם, נתתי להם את התורה, ופתחתי להם שבעה רקיעים, ועל הכל מלעיגים. עכשיו אני רוצה לתת להם מתנה שאין כמותה בעולם, והיא ארץ ישראל. ואילו הייתי מוכר להם והם היו מלעיגים - ניחא, אבל אדם הנותן מתנה, אין זה דרך ארץ לסרב לו.

וזאת, מלבד שאני ה' אלוהיהם והם בני, וכאשר אני נותן להם מתנה, בוודאי היא מתנה מעולה וחשובה מאוד - כי הכל הולך לפי כח הנותן. כי אם העשיר ייתן שקל לחברו, יצחק עליו. וכן הגיבור - אם יהרוג זבוב, הרי ישים עצמו ללעג וקלס. וא"כ כאשר הקב"ה נותן לנו מתנה חשובה ביותר, בוודאי היא גדולה כפי מעלתו.

ועוד, שאילו היו צריכים למלחמות וכו' כדי לכבשה ניחא. אבל - כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו (תהלים מד, ד), אלא אני ה' בידי נותן להם, וא"כ מדוע רוצים הם לשלוח מרגלים? ועוד, כבר נשבעתי ליעקב (בראשית כח, יג): הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. וגם עשיתי להם טובות גדולות ונסים רבים - יציאת מצרים, קרעתי להם את הים, מתן תורה, מן, שלו, באר, ענני כבוד, והם נקראים בנים למקום, ואין אדם נותן לבנו אלא מיטב שדהו ומיטב כרמו.

אך אם הם עדיין לא מקבלים, ורוצים דווקא לשלוח מרגלים אע"פ שאינני מסכים, אם תרצה - "שלח לך" לדעתך להנאתך, ומכל מקום אני מייעץ לך לשלוח צדיקים חכמים נשיאים, ושלא יהיו צבועים, וברוח הקודש שלך תראה אם הם טובים ותוכם כברם. וזהו שאמר: וישלח אותם משה על פי ה'.

טענותיהם של עם ישראל

בא משה ואמר לעם ישראל את דברי ה', אך הם טענו, כי אמנם רוצים אנו לדעת האם אכן היא ארץ ככל הארצות ואפשר לחיות בתוכה ע"פ הטבע, או שהיא ארץ "על טבעית", וכל מי שחי בתוכה כאילו חי בפלטרין של מלך, ולכן מדת הדין מתוחה שם, וא"כ נדרש מהם לחיות למעלה מיכולתם, כי הם רוצים לחיות בלא דין מתוח, ככל העמים.

ועוד, הם חששו מלהתעסק בגשמיות, שכן עד עתה הם היו כתינוק בבטן אמו המקבל הכל מוכן - לחם מן השמים, בארה של מרים, לבושים נקיים ומגוהצים, המן נבלע באברים ולא צריכים לנקביהם. ואם יכנסו לארץ ישראל, יצטרכו לעבוד בחרישה זריעה וכו'.

אמנם זו טעות גדולה, כי רק בארץ ישראל אפשר להגיע לגדולות, כי יש בה ניסיונות, ואוירה מחכים, ורצה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים, וכמו הוולד שתכליתו לצאת לחוץ, ורק שם יוכל להתעלות ולהגיע לתכלית האמיתית של חייו.

עוד טענו עם ישראל, שמענו שהענקים הללו שמעו את דבר בואנו, ועשו להם מטמוניות, שם החביאו את כל כספם וממונם, ונמצא שאנחנו נכנס ולא נמצא כלום, ולכן צריכים מרגלים ש'יחפרו' את הארץ ויתבוננו היכן המטמונים.

כששמע משה רבנו את דבריהם, הסכים עמהם, אבל בעיני הקב"ה לא מצא חן, ולכן נענשו שהם לא יזכו לראות ולהיכנס לארץ ישראל רק הבנים שיבואו אחריהם.

והדבר יובן ע"פ משל, למלך שבנו הנסיך הגיע לפרקו לשאת אשה, אמר לו המלך: הבאתי לך נערה יפה מאוד ונאה במעשיה, עשירה ובת טובים אשר אין כמותה בעולם. אמר לו הבן: קודם אני רוצה לשאול עליה ולבדוק את מעשיה. והיה קשה לאביו המלך על שאינו מאמינו, אמר המלך איך אעשה, אם אומר לו שאיני מסכים עמו, יאמר כי מן הסתם כעורה היא. סוף דבר, אמר לו המלך: לך תראה אותה, ותראה שאני צודק, אבל היות ולא האמנת לי - אני נשבע שאיני נותנה לך אלא לבנך! כך, כיון שה' אמר והם לא האמינו, אמר הקב"ה: לא אתן אותה להם אלא רק לבניהם.

לא ידעו ערכה של ארץ ישראל

והמרגלים לא ידעו באמת את ערכה של ארץ ישראל, מדוע היא נבחרה מכל הארצות, ואיזו סגולה מיוחדת יש לה שהיא חביבה מכל העולם. הם לא ידעו שהיא נבראה ראשונה וממנה הושתת העולם, שנאמר (משלי ח, כו): "עד לא עשה ארץ וחוצות, וראש עפרות תבל" ופירש רש"י: ארץ - אלו שאר הארצות. חוצות - מדבריות. תבל – זו ארץ ישראל.

ודע לך, כי המקום היחידי הראוי לשם "תבל" - הוא ארץ ישראל, שהיא מתובלת מכל הארצות. כי כל הארצות כמה שהן יפות ויש להן בתים יפים, גינות ופרדסים, מעינות וכו', בכל זאת יש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום. כמו שכתוב (דברים ח, ט): "ארץ אשר... לא תחסר כל בה".

ועוד, שיש בה "תבלין" מיוחד שאין בשום מקום, שהיא התורה הקדושה - חכמה ותבונה, "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג), וגם היא שער השמים לקבלת התפילות להוריד שפע, ומסוגלת ליראת שמים, לקדושה, לטהרה, לנבואה ולרוח הקודש, וכמו שאמרו (בבא בתרא קנח:) אוירא דארץ ישראל מחכים. ואבותינו חשקו בה, כי הם הבינו את מעלתה, אבל עם ישראל במדבר לא ידעו שום דבר מזה, ולכן בסופו של דבר שלחו מרגלים.

ומבואר בספרי (דברים פסקא ז), כי אלמלא שלחו את המרגלים לא היה צורך לכלי זיין. ויש לבאר זאת, על פי מה שאמרו (במדבר רבה שלח טז, יא), אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה על ידי שהיו שלוחי בשר ודם, נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אבל לעולם הבא אני משלח לכם מלאכי ויפנה את הדרך, שנאמר (מלאכי ג, א): הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני.

נמצא, שעבודתם היתה לפנות את הדרך, וכמו שהמסעות במדבר היו בכדי להכניע את כל כחות הסט"א שמשכנם במדבר, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קנז.), כמו כן היו חפצים להכניע קודם את כל כח הקליפות מלכי כנען, ואחר כך ממילא היו כולם נכבשים בקל. וכמאמר הכתוב (ישעיה כד, כא): יפקוד ה' על צבא המרום במרום - ואחר כך - ועל מלכי האדמה על האדמה.

וידוע, שעיקר חיות החיצונים היא, ממה שנמצאים בישראל עבירות ומעשים בלתי מזוככים. ומובן שבכדי להכניע את החיצונים - צריכים להיות אנשים קדושים וטהורים מכל עניני תיעוב, ואם נמצא אף באחד מהם מעשים לא מטוהרים, שוב יש להם אחיזה על ידו לינק מן הכלל כולו, שכל ישראל הם כאיש אחד. ועל כן, מצורע משולח חוץ למחנה ישראל, למען לא יינקו החיצונים דרכו מכלל ישראל. ומובן, שכל זה הוא אחר שעברו ישראל את הירדן והתערבו זה בזה ונעשו כלם כאיש אחד חברים, אבל קודם לא היתה להם אחיזה באמצעות הפרט בכל הכלל.

גדולתם של המרגלים

וכאשר ראה הקב"ה כך, אמר למשה שישלח מרגלים צדיקים. והמרגלים היו כולם חכמים גדולים, נשיאי ישראל שאין כמותם בעולם, כל אחד ראש בני ישראל הוא. וזה רמוז בפסוק: "שלח לך אנשים" – סופי תיבות: חכ"ם. כמו שהחכם יודע למול את הבן, ולהסיר הקליפה והערלה של הילד, כן הם ידעו להסיר את קליפת כנעני גרגשי אמורי פריזי חיוי יבוסי חתי, שראשי התיבות שלהם עם הכולל עולה: סמא"ל. והם ידעו את סוד הדבר, והיה להם כח לשלוט בסטרא אחרא ובקליפות.

ולא עוד, אלא שמשה שלח אותם, והקב"ה עיבר בהם נשמות השבטים, ולכן כתוב: "בני ישראל המה", כלומר שבניו של יעקב אבינו מעוברים בתוך כל אחד ואחד מהמרגלים, וזהו שאמר: "כל נשיא בהם" - נשי"א ראשי תיבות: נשמות שבטים ילוו אותם, שהם בני ישראל ממש. (שם משמואל).

ואמר על כך רבי יעקב אבוחצירא זיע"א (מחשף הלבן), כי הדבר רמוז ב"כולם אנשים", שכן אנשים - ראשי תיבות: אלו נשמות שבטי יה מעוברות, שהיו מעוברות בהם נשמות השבטים.

חששם של המרגלים

ומובא בספר 'שפתי צדיקים' (להר"פ מדינוביץ בפרשתנו), כי בוודאי לא הסתפקו המרגלים בכוחו ויכולתו של השם יתברך, אלא באמת יודעים היו שהיכולת ביד הקב"ה להנהיגם למעלה מהטבע, שכן כבר הורגלו בכמה ניסים פלאיים, אמנם היו סבורים, אחר שכבר נתלכלכו בכמה חטאים, ב'עגל' וגם ב'מתלוננים', אולי גרם החטא שאין אנו כדאין עוד שיעשה הקב"ה עמנו ניסים, ולהנהיגנו למעלה מהטבע. ובאמת, זו הייתה כוונת השם יתברך בשליחת המרגלים, כדי שיראו שם את הנפילים בני ענק, ויבינו שבדרך הטבע אי אפשר להם לכבוש את ארץ ישראל, ואעפ"י כן יכנסו לארץ ויקבלוה בתורת מתנה, או אז יווכחו לראות, כי לעולם רחמי הקב"ה אב הרחמן על בניו רחומיו, ולעולם יעשה להם ניסים מחמת אהבתו עליהם.

וכבר אמר החתם סופר (השלם, ריש ויצא ד"ה במדרש) לפרש את הפסוק (תהלים קכא, א): אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. שהאדם מתבונן ורואה כי אין לו כל דרך ישועה הנראית לעין, ובמה יתחזק? עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ! שכן אף הוא ברא את השמים ואת הארץ 'יש מאין', ואם כן מה לך כי תיבהל על נפשך, אף אם נראה לך כי ישועתך איננה קיימת במציאות, היא כבר תבוא ותצמח דוגמת בריאת השמים והארץ, ואף אם יש צורך – יברא אותה הבורא יש מאין.

וידוע, שבעבור הבטחון עצמו יוושע מכל מיני מצירים ומציקים. ומפורש הוא במדרש (שוח"ט, תהלים כה על הפסוק 'אלוקי בך בטחתי אל אבושה'), וז"ל: היו שומרי המדינה עוברין, ומצאו אכסנאי אחד ותפסוהו, ואמר אל תכוני כי בן ביתו של מלך אני, כיוון ששמעו כן, הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר. בבוקר הביאוהו אצל המלך ואמרו לו 'בן ביתך' מצאנו אמש, אמר לו המלך: בני, מכיר אתה אותי? אמר לו: לאו. אמר לו המלך: אם כן היאך אתה בן ביתי? אמר לו: בבקשה ממך, אני איני בן ביתך, אבל 'בך בטחתי', שאלמלא אמרתי להם כן היו מכים אותי... אמר להם: הניחו לו, הואיל ובטח בי הניחו לו. וכן אמר דוד: 'אלוקי בך בטחתי' ובשביל כך 'אל יעלצו אויבי לי', ולא אני בלבד, אלא גם כל קויך לא יבושו.

מדוע דוקא יהושע וכלב ניצלו, ומדוע משה רבנו התפלל במיוחד על יהושע

והנה, י"א שבטים התעברו בי"א מרגלים, אבל שבט לוי לא היתה לו נחלה בארץ ישראל, ולא הוצרך לשלוח מרגלים, ובמקומו נחלק שבט יוסף לשנים - מנשה ואפרים. ומי שנתעברה בו נשמת מנשה - התעברה בו גם נשמת יוסף, כמו שכתוב: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". רואים אנו, כי כשמוזכר מטה אפרים שגם הוא בנו של יוסף לא כתוב יוסף, אלא רק "למטה אפרים הושע בן נון", ונמצא, שמי שנתעברה בו נשמת אפרים, נשאר בלא עיבור.

ולכן נתיירא משה וברכו, וקרא לו 'יהושע', הוסיף לו את האות י', לאמור: י"ה יושיעך מעצת מרגלים. ובכך המשיך לו את נשמת לוי שלא היה מרגל משבטו, כי לוי הוא המעשר שבשבטים. ואמר רשב"י (מדרש רבה בראשית פרשה מז פסקא א), כי את האות י' הזו, לקח אותה הקב"ה משרי אשת אברהם ונתנה ליהושע, ופייס הקב"ה את האות י' ואמר לה: הנה מתחילה היית בשם של נקבה, ועתה את בשם של זכר. ועוד, כעת את תהיי בראש האותיות של התיבה ולא בסוף המילה כמו שהיית קודם אצל שרי.

ולפי זה יובן, מדוע אומרים יהושע בִן נון בחיריק ולא בֶן בסגול, כי באות י' שבשרי אין ניקוד, ואם ניקח את האות י' משרי וניתן אותה ליהושע, כעת צריך לנקד אותה בשו"א, ומהיכן ניקח את הניקוד? אלא, היה נקוד סגול תחת הב', ולקחנו מהמילה - בֶּן, את שתי נקודות שו"א, ונשארה נקודה אחת ונעשה בִן נון. ועוד, יהושע לקח שכר עשרה אנשים שהם המרגלים, ולכן ניתוספה לו אות י' יתרה. ואמנם, משה רבנו היה צריך להיות אחד מהמרגלים מטעם שבט לוי, אך הוא שלח את תלמידו יהושע, ולכן נתעברה נשמת לוי ביהושע.

ובלכתם, לקחו עצה רעה להוציא דיבת הארץ רעה, ולכן נסתלקו מהם נשמות השבטים, ורק יהושע וכלב חיו בין האנשים ההם, כי יהושע התפלל עליו משה כי הוא שליחו, וכלב התפלל אצל אבות העולם, ולכן מהם לא נסתלקו נשמות השבטים.

כלב גלגול אליעזר עבד אברהם ולכן הלך לחברון

והנה צריך להבין, מדוע דווקא כלב הלך לחברון? וכתב רבנו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (הקדמה לו, דף מד ע"ב), שאליעזר עבד אברהם התגלגל בכלב בן יפונה.

והנה, בתרגום יונתן על הפסוק (בראשית יד, יד): "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן" כתוב, שכאשר שמע אברהם שנשבה אחיו לוט, חגר את נעריו בכלי זיין ולא רצו ללכת עמו, ובחר מהם את אליעזר בן נמרוד שהיה משול בגבורתו ככולם, שאליעזר גימטריא 318, ורדף עד דן.

נמצא אפוא, כי אליעזר בנו של נמרוד בן כוש אחי כנען בן חם בן נח, כי אחרי שניצח אברהם את נמרוד בכבשן האש נתן לו את בנו לעבד, והיה אליעזר עדיין בכלל ארור, עד שהסכימו מן השמים שיכנס בכלל ברוך ע"י ששירת את אברהם אבינו ע"ה באמונה, ואח"כ נהפך משחור ללבן, כי השחור שבו נדבק בלבן הארמי, ולכן קראו לו כולם 'לבן הארמי' בלשון סגי נהור.

וכאשר בא אצל לבן כדי לקחת את רבקה, אמר לו לבן (בראשית כד, לא): בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פיניתי הבית - את העבודה זרה, כי היה לו בית גדול והיה עשיר גדול, והיה לו חדר לעבודה זרה, ופינה ממנו את העבודה זרה לכבוד אליעזר שהיה צדיק גדול, והוא גרם לתיקונו של אליעזר שיתגלגל בכלב בן יפונה. לכן כתוב בו: "ויבוא עד חברון", 'עד חברון' - גימטריא: זה הוא אליעזר, [עם ב' הכוללים].

וזהו שאמר אברהם (בראשית טו, ב): "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", והוא יירש אותי. וראה את זה אברהם ברוח הקודש, שאליעזר יתגלגל בכלב בן יפונה שיירש את חברון.

כיון שהוציאו שם רע - לא יוכלו לשלחה

והנה, כניסת המרגלים לארץ ישראל היא היתה הביאה הראשונה. והגמרא (סנהדרין כב:) אומרת, כי אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ויש בזה סוד גדול של יום החתונה, שבו ניתן לאשה את הכח לכל הצאצאים שהיא עתידה להביא לעולם.

וכניסת המרגלים לארץ ישראל נמשלה לאשה - בליל הכלולות, והמרגלים היו צריכים להכין את הכלי, ובכך, תוך ג' ימים כבר הייתה ארץ ישראל מתמלאת מהמוני עם ישראל. אלא שהמרגלים הפרו את הברית והוציאו לעז על ארץ ישראל, וכתוב בתורה (דברים כב, יג-יד): כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה, ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע, ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים. וכאשר נתגלה שזה שקר, כתוב (דברים כב, יט): ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ולכן, עם ישראל קשורים לארץ ישראל, שכיון שהוציאו עליה שם רע, לא יוכלו לשלחה לעולם.

דמות יהושע ועזרא כדמות סנדלפו"ן ומטטרו"ן

והנה, יהושע זכה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, ואחריו זכה עזרא הסופר לעשות כן. וכתוב במדרש (מגלה עמוקות אופן כז), כי עזרא ויהושע הם דמות סנדלפו"ן ומטטרו"ן, עזרא במקום סנדלפו"ן ויהושע במקום מטטרו"ן, דאיהו נער, ומשרתו יהושע בן נון נער, והם מבערים תרין קליפין - אלו עשו וישמעאל.

ונקרא יהושע בן נון, משום שדומה לדג, לשמוע תחנונים שלו בקרב הארץ. ויהושע גימטריא: יופיאל ורזיאל - שרי התורה.

מדוע ניתן למשה לשלוח מרגלים?

וצריך להבין, מדוע נתן הקדוש ברוך הוא אפשרות שכזו למשה רבנו לשלוח את המרגלים, אשר גרמו לתוצאות חמורות, לחורבן בית המקדש ולבכיה לדורות בתשעה באב, וגם התעכבו עם ישראל במדבר ארבעים שנה כנגד ארבעים יום שתרו המרגלים את הארץ (כדלהלן יד, לד), שהרי אם לא היה את מעשה המרגלים - היינו נכנסים מיד לארץ זבת חלב ודבש, ומקיימים את כל המצוות?

ויש לומר, כי התעכבות עם ישראל במדבר היתה לטובתם, שהרי אילו היו נכנסים מיד לארץ ישראל, לא היו מספיקים ללמוד תורה ממשה רבנו, שהרי נגזר עליו שלא להיכנס לארץ ישראל, כמו שכתוב (שמות ו, א): "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" דוקא עתה תראה, ואין אתה רואה מלחמת שלושים ואחד מלכים.

וכן מצינו באלדד ומידד שהתנבאו במחנה שמשה רבם תנוח נפשו, ויהושע כובש את הארץ. ואם כן, בחמשה חודשים הללו מאז יציאת מצרים ועד עתה, כמה תורה הספיקו ללמוד ממשה, וגם לאחר שהיו נכנסים לארץ, הלא לא יהיו מיושבים ללמוד תורה, כי שבע שנים כבשו את הארץ ושבע שנים חילקו אותה, הרי שבוודאי לא היתה נשמרת התורה בלבבם, והיו שוכחים כל מה שלמדו.

לכן לא מנע הקדוש ברוך הוא ממשה מלשלוח את המרגלים, אולם אמר לו, איני מצוה לך, כדי שלא יהרהרו אחר מידותי. ואכן, על ידי חטא המרגלים נתגלגל הדבר שהתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, וזכו שמשה רבנו ילמדם תורה במשך ארבעים שנה בלי דאגות של פרנסה, כי היה להם מן, וגם לא חסרו להם בגדים, שנאמר (דברים ח, ד): "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה". הבגדים גדלו עמם, ומהם היו גוזרים לתינוקות הנולדים לעשות להם בגדים.

ביאור ענין המרגלים

ומו"ר הגאון הגדול ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצוק"ל כתב בספרו "קול יהודה", שהנה בפרשה זו ישנן שאלות גדולות: א. כיצד קרה שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ. והלוא אנשים אלו היו צדיקים, ראשי אלפי ישראל, וראו במו עיניהם את נסי ה', וכיצד אמרו שלא יוכלו לעלות, ולמה חשבו שבני ישראל יאמינו להם? ב. ועוד, כיצד האמינו העם ואף בכו בעקבות כך בכיה שנמשכה לבסוף לדורות? ג. ועוד יש לתמוה על כלב מדוע נכנס למבוכה כל-כך עד שהלך להשתטח על קברי אבות שלא יכשל? ד. ועוד יש להתפלא על תשובתם של יהושע וכלב, שאמרו: "ואתם אל תיראו וכו' כי לחמנו הם". ופירש רש"י 'נאכלם כלחם'. והוא פלא פלאים, וכי לא מצאו יהושע וכלב ביטוי אחר אלא שנאכלם כלחם? והלא דבר הוא!.

ומה שנראה להסביר וליישב את כל השאלות הללו, על פי דברי מרן הבן איש חי ועוד ספרים קדושים אחרים הוא כך: המרגלים ידעו כי כל הנסים והנפלאות הגלויים שהיו לישראל במדבר, ירידת המן, השלו, והבאר וכו', לא יהיו יותר בארץ ישראל, כי שם היו צריכים לעבוד בעצמם, לחרוש, לזרוע, לקצור, ולעבוד. וכן המלחמות שהיו להם במדבר דרך נסים ונפלאות גלויים שוב לא יהיו יותר בארץ ישראל, כי שם יהיו צריכים להילחם באופן טבעי, ולא ע"י שופרות וכדומה, אלא בנשק ממש.

מעתה, כשידעו המרגלים כל זאת, לכאורה הם צודקים, כי כפי ההגיון לא יתכן לעשות מלחמה 'חגבים' נגד ענקים, הם שראו במו עיניהם את הענקים וכל אנשי המדות שהיו שם, וראו את עצמם כחגבים, עליהם להגיד את האמת, שלפי הטבע לא יוכלו להילחם עם הענקים, כי מעתה לא יוכלו להילחם בשופרות כמו שהיה ביריחו טרם שנכנסו לארץ, וא"כ בודאי שלא יוכלו לעמוד בזה, ומעתה, עליהם מוטל להגיד מה שנראה לפי דעתם.

אמנם, בדבר אחד הם טעו, הם לא ידעו שגם בטבע גנוז הנס, וכפי שהיה באמת. ובגלל זה פחד כלב שמא גם הוא יטעה כמותם, כי לפי ההגיון הם לא יוכלו להילחם, ואכן הם צודקים, וא"כ עליו גם הוא להגיד את האמת. מסיבה זו, הוא הלך להשתטח על קברי האבות שלא יכשל, ובזה נתיישב לנו הכל.

ומה שאמרו "כי לחמנו הם", כתב המגיד מדובנא לבאר, כי כשם שהלחם הוא מן הצומח וכל מטרתו להחיות את החי והאדם, כך הכח שהושפע מן השמים לאותם בני ענק, לא נועד כי אם להעבירו בבוא העת לעם ישראל כאשר יכנסו לארץ, ולכן אין לנו לחשוש מהם כלל ועיקר.

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" (יג, ב).

לטובתך ולהנאתך

''שלח לך אנשים", "לך" - להנאתך, כמו "לך לך" (בראשית יב, א) ופרש"י שם: להנאתך ולטובתך. ומה הנאה יש למשה? אומרים ה'כלי יקר' ורבנו יוסף חיים ע"ה: אם לא היו המרגלים חוטאים, ישראל היו נכנסים לארץ מיד, ולא נשארים במדבר ארבעים שנה. ועל משה נגזר שלא יכנס לארץ, והיה צריך למות שלשים ותשע שנה קודם, ועכשיו ששלח המרגלים ונענשו להישאר במדבר ארבעים שנה - התארכו ימיו, וזהו: "שלח לך" - להנאתך.

"וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (יג, ב).

כנע"ן - זה עולם הבא

'כנען' זה עולם הבא. שהוא ראשי תיבות: כינור נעים עם נבל. (ליקוטים מפרדס).

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'" (יג, ג).

תאריך שילוח המרגלים

הנה, בגמרא (תענית כט.) תניא: "בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים". אך באיזה יום בשבוע הלכו המרגלים, לא מבואר בגמרא. וכתב החתם סופר (עמ' סא, ד"ה עוד שלח): "אותה שנה היה ראש חודש ניסן ביום ראשון, כמבואר בברייתא דעשר עטרות, ועל פי חשבון שחודש א' מלא וא' חסר, היה כ"ט סיון ביום רביעי בשבת".

אולם רבו, בעל ה'הפלאה' כותב בספרו פנים יפות (ד"ה בילקוט) שהלכו משם כבר בשלהי יום שלישי, וז"ל: "אף דאיתא במסכת תענית דף כ"ט ששלחם בכ"ט בסיון, דהיינו לאחר האסף מרים בכ"ח בסיון, מכל מקום הלכו משם ביום כ"ח סמוך לשקיעת החמה, שכבר נאספה מרים".

"גַּדִּי בֶּן סוּסִי" (יג, יא).

אל תהיה סוס!

מעשה בגנב שפרץ באישון ליל למשכן הסוסים, גנב משם סוס והטמינו במקום סתר. משחזר לגנוב סוס נוסף - הורע מזלו, ופגע בו בעל הסוסים. שאל אותו בעל הסוסים שתי שאלות: א. היכן הסוס שחסר ממנין הסוסים? ב. מה מעשיך כאן באורוות הסוסים?

ענה לו הגנב: הנה תשובה אחת לשתי השאלות. מלפנים בגלגול הקודם עבדת אצלי, אך לא נהגתי בך ביושר והעבדתיך מעל הכוחות, ואף לא קיימתי 'ביומו תתן שכרו', על כן נגזר עלי שארד בגלגול לזה העולם בדמות סוס בכדי שאעבוד אותך, ובזה אבוא אל תיקון נפשי. ואכן ירדה נשמתי בדמות סוס ועבדתיך זמן רב, ועתה נשלם תיקוני ונהפכתי להיות בן אדם כמו שורש נשמתי בתחילה.

ובזה מיושבים כל קושיותיך. מה ששאלת אודות הסוס החסר, הרי הוא עומד לפניך, וזהו פשר מעשי באורווה, שממש זה עתה נהפכתי לאדם ועדיין לא הספקתי לצאת מהאורווה, עד שהזדמנת הנה.

שאל אותו בעל הסוסים לשמו, אך הוא השיב לו שעדיין לא נקרא שמו בישראל, שהרי זה עתה נהפך להיות אדם ועדיין לא היה סיפק לקרוא לו בשם. שלחו בעל הסוסים לשלום, והוסיף להזהירו, כי מיום זה והלאה ינהג כראוי לבל יצטרך לירד שוב בדמות סוס.

לאחר זמן הלך בעל הסוסים בשוק, והנה רואה לנגד עיניו את אותו הגנב כשהוא מעמיד את הסוס הגנוב למכירה לכל המרבה במחיר, זעק עליו בעל הסוס, וכי חזרת להיות סוס?...

ישמע חכם ויוסף לקח, לבל יהא כאותו הסוס וכאותו בן סוסי, אלא ימלא את התפקיד אשר עבורו נשלח לזה העולם.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר" (יג, יז).

כיצד ניצלו המרגלים?

רבי יצחק אמר: כאשר היו מגיעים אצל הענקים, היו משליכים את המטה של משה, וניצלו מכולם. כתוב כאן: "עלו זה בנגב" וכתוב שם (שמות ד, יז): ואת המטה הזה. רבי יהודה אמר: שם קדוש מסר להם, ובגללו ניצלו. (זוהר הקדוש שלח דף קס:).

"ידמו כאבן" - כיון שנכנסו מרגלים לארץ, כל מי שהיה אומר: אלו מרגלים של ישראל, היה דומם כאבן. (ילקוט שמעוני בשלח, רנא).

"עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר" (יג, יז).

מלחמת היצר

כידוע, נגב זה צד דרום. והרוצה להחכים ידרים (בבא בתרא כה:). א"כ התורה נמשלה לדרום. וידוע שיצר הרע נמשל להר, כמו שאמרו (סוכה נב.) צדיקים נדמה להם היצר כהר. וזהו שכתוב 'עלו זה בנגב', כלומר ע"י שתעסקו בתורה שהיא בדרום. אז - ועליתם את ההר, תתגברו על היצר הרע שנדמה להר. (ילקוט המוסר ואבני השהם).

חלום הגאון מוילנא

כתב רבנו חיים מוולאז'ין בהקדמתו לפירוש רבנו הגר"א על ספרא דצניעותא: והתבונן נפלאות מאחת מהנה, שפעם אחת ביום א' דפסח, היו יושבים אצל רבנו הגר"א שני תלמידים מתלמידיו החשובים, ומאשר היו יודעים זה דרכו בקדש מעולם הפלגת שמחתו וחדות ה' מעוזו אשר היה שש ושמח ביום טוב, כמצווה עלינו בתורתו יתברך שמו אשר היה להפליא, וכאשר ראו אז, שאין שמחתו במילואו וטובו כל כך כהרגלו, שאלו פיו הקדוש על זה, ולא רצה להשיב. ויפצירו בו מאד, ולא יכול להתאפק. אמר, מוכרחני לגלות לכם מה שאין דרכי מעולם בזה, לקיים דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, כי בזו הלילה בא אלי אליהו, כמדומה בזכרוני שאמר משמו שהיה אליהו, ואפשר שהיה זה אחד מישיבה של מעלה, וגילה לי עניינים וחידושים נוראים אין חקר, בשם ע"ב על פסוק עלו זה בנגב. ובעמדי בבקר, מרוב הפלגת השמחה לא יכולתי להתאפק, והרהרתי בהם קודם ברכות התורה, ונענשתי שתיכף נעלמו ממני ואינם. (הוא ז"ל, לפי שיטתו הנקיה בשו"ע או"ח, שגם הרהור בדברי תורה נאסר קודם ברכת התורה), ונחמוהו וברכו לו שהשם יתברך יחזיר לרבנו את אבדתו.

לאחר זמן מה, שאלו אחד מהם אם כבר הוחזרה לו אבידתו, והשיב, ברוך ה' שנתגלו לי שנית, והמה כ''ב מאות וס' אופנים, וכאשר ידעתי מפני מה נתעלמו ממני, כן אני יודע מפני מה נתגלו שנית. ואמר לו, שבאופן אחד מהם, אני יודע כוחות כל הבריות וכל אבר מה עניינו.

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ" (יג, יח).

המעביר על מדותיו - ישב לבטח

"העם" ר"ת המעביר על מדותיו. ולזה אמר "היושב עליה" - כי כל מי שהוא מעביר על מדותיו ישב לבטח בעולם הזה ולא יבוא עוד בגלגול. וכמו שרמזו בפסוק (תהלים עח, לט): "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב" - מי שיזכור שהוא רק בשר ודם ויהיה עניו ושפל ברך, אז הרוח שלו כשתלך לא תשוב עוד פעם בגלגול לעולם הזה (בית יעקב).

ויש בענין זה מסורה של ארבעה פסוקים "הלוך": א. "הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב, ט), ב. "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל" (שם כו, יג), ג. "והמים היו הלוך וחסור" (שם ח, ה), ד. "וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב" (שם ח, ג).

ויש מפרשים את זה על ענין הענוה, שמי שיש בו את מדת הענוה, דהיינו שהוא בבחינת "הלוך וחסור" - שתמיד מרגיש עצמו במצב של חסרון, נכנע ושפל, אז הוא יהיה בחינת "הלוך ונסוע" - דהיינו שלא יחזור בגלגול, כי תיקן את הכל בענוה שהיתה בו, אבל אם הוא בבחינת "הלוך וגדל" ־ שמגדל עצמו ומראה עצמו כאדם מכובד שהוא למעלה מכולם, אז הוא בבחינת "הלוך ושוב" ־ שיחזור עוד פעם בגלגול לתקן את ענין הענוה.

ואמרו רבותינו המקובלים (יוסף תהילות לחיד"א פרק ע"ח), שכל אדם ואדם כשחיסר איזה מצוה או משהו שלא עשה - מחזירים אותו בגלגול לתקן את הדבר הזה, וכמו שראינו שרשב"י היה אומר: זה גלגול של זה וזה גלגול של זה, אבל אדם עניו באמת - אינו חוזר בגלגול. ורמז לדבר (תהלים לז, יא): "וענוים ירשו ארץ", זה ארץ החיים, א"כ הצדיק הזה לא יחזור שוב בגלגול, ובאמת היו כמה צדיקים שהבטיחו לבוא אחרי שנפטרו מן העולם ולא יכלו לבוא, כי כמה שהצדיק גבוה יותר ועליון יותר, כך אנחנו לא נוכל להשיג אותו.

והנה אם אדם הוא בבחינת "הלוך וחסור" - לא מרגיש את עצמו, וכמה שהוא גדול יותר כך מרגיש את עצמו חסר יותר - "הלוך וחסור", תדע לך שהוא "הלוך ונסוע" - נשמתו המתוקנת לא תחזור עוד לעולם הזה, אבל אם הוא "הלוך וגדל" - שמראה עצמו כמה הוא גדול, תדע לך שהוא "הלוך ושוב" - שיחזור שוב פעם בגלגול. (דרש יהודה).

"וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (יג, כ).

הפירות מתברכים בעבור בעלי חסדים

כתב ה'חתם סופר זי"ע (ד"ה היש בה) כוונת הכתוב באמרו 'עץ' - ל'צדיק המגין על דורו כעץ', והוא בעל גמילות חסדים, שהעולם נהנים מפירותיו כאותו 'עץ פרי עושה פרי' ומהנה בפירותיו את בני העולם, ונקרא עץ כי הוא מגן על דורו כעץ. ואמר 'היש בה עץ' - התבוננו לראות, אם תמצאו שם בעל חסד, אל תקחו מפרי הארץ, כי אין בזה שום הוכחה שהארץ מבורכת, כי אולי בזכות הצדיק נתברכו הפירות ולא מצד עצמותה. אך אם אין - אז והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, כי אז יש ראיה מטיבן של פירות על ברכותיה של ארץ ישראל.

"וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (יג, כ).

כיצד לתת כח לשכינה

ומה הארץ, על מה עומדת הארץ, ובמה יש עזר לשכינה הקדושה שנמשלה לארץ, [כי "השמים" הוא ז"א ו"הארץ" היא המלכות, שהיא השכינה הקדושה]. א"כ במה יש לה כח ועוז ותעצומות, ואומר: השמנה היא, "השמנה" - אותיות משנה, אותיות נשמה, בזכות לימוד המשנה ובזכות לימוד הזוהר הקדוש הרמוז בהמשך "אם רזה" אותיות זהר. שבזכות לימוד התורה ובפרט הזוהר הקדוש שמתחזקים בו, זוכים ליקח מפירות הארץ הרוחניים, וזה צריך לדעת אם זוכים אנו לגאולה.

"וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (יג, כ).

ימים בהם שולט ס"מ

מובא בספר פנינים משלחן הגר"א: והימים ימי ביכורי ענבים, לשם מה נזקק הפסוק לסיום זה, הלא מתוך שהחזיקו אשכול ענבים - יודע אני שהיו אלה ימי בכורי ענבים, אלא ביקש לרמוז בזה, שהסטרא אחרא, שהוא הס"מ, התחבר אליהם בהליכתם. שכן סופי תיבות של והימים ימי בכורי ענבים המה גימטריא של ס"מ.

והגאון ר' שמשון מאוסטרופולי אומר, שימים אלו הם ימים קשים שאין מזלם טוב, ושולט בהם הס"מ, והם ימים שבין י"ז בתמוז לט' באב ששולט בהם יצר הרע, והרמז לזה: "ימי ביכורי ענבים" האותיות שקודם אותיות 'ענבים' (כשהוא חסר), לפני האות ע' יש אות ס', לפני האות נ' יש אות מ', לפני האות ב' יש אות א', ולפני האות מ' יש אות ל', הרי סמא"ל, לרמוז שימים אלו שייכים לו.

ולפי זה כתב הרה"ק מקומארנא זצ"ל בחומש 'היכל הברכה', שיש להזהיר לבעל קורא, שלא לסיים הקריאה של העולה הראשון במלת 'ענבים' כיון שמרמז על סמא"ל, וכתבו דענבים מרמז על דין, דאותיות הקודמות לאותיות ענבים סמא"ל.

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד" (יג, כח).

בית עגול לא מטמא בנגעים

'בצורות' לשון חוזק, ותרגומו 'כריכן', לשון בירניות עגולות, ובלשון ארמי כריך, עגול (רש"י).

הגאון רבי שלמה קלוגר (הובא בספר 'שיחת חולין של ת"ח החדש' דף א' ע"ב) מבאר כך: הנה רש"י בפרשת מצורע (ויקרא יד, לד) כתב שנגעי הבתים היו טובים לישראל, היות והכנענים הטמינו כספם וזהבם בקירות הבית, וע"י שהיו נותצים את הבית מחמת נגעיו, היו מתגלים האוצרות. והנה, אמרו במשנה נגעים (פי"ב משנה א) דבית עגול שאין בו קרן זוית - אינו נטמא בנגעים.

וזהו שאמרו המרגלים, אתם חושבים שתמצאו שם כל טוב ממה שהטמינו הכנענים את אוצרותיהם ע"י נגעי הבתים? דעו כי יש שם בתים עגולים, והדין הוא שהם אינם מטמאים בנגעים, וממילא לעולם לא תמצאו את האוצרות, ושפיר היה בזה הוצאת דיבה רעה.

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (יג, ל).

להכיר את הכוחות הטמונים

רבים מאיתנו חשים לעיתים קרובות למדי כאילו הגיעו לקצה גבול היכולת במילוי חובות ומשימות המוטלות עליהם. הביטויים "זה לא בשבילי", "אני לא מסוגל" - נשמעים השכם והערב בכל זמן ומקום. צריך לזכור, כי מהשמים מנסים כל אחד ואחד על ידי שמסתירים ממנו את ההכרה האמיתית ביכולתו ובכוחותיו, ומתוך כך נוצרת באדם תחושה מדומה כאילו הוא אינו מסוגל ואינו יכול, בה בשעה שאצורים בו כוחות גדולים ועצומים.

בשם רבי חיים מבריסק זצ"ל מובא ביאור נפלא על הפסוק (תהילים מט, כא) "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". כידוע, הסוס הינו בהמה בעל כוח רב המשמש את האדם בהובלת משאות וכדומה. והנה למרבה הפלא, האדם שכוחו דל, רודה בו ומעביד אותו. ואם ישאל השואל: מדוע אין הסוס מתמרד? הלא כוחו רב להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על הצלפת שוטו ועל רדייתו בו? התשובה לכך היא, שכפי הנראה אין הסוס מודע לכוחות הגלומים בו, שכן אילו ידע, בודאי היה קם על בעליו.

לפי זה יוסבר הפסוק: "אדם ביקר" - יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים, "ולא יבין" - היינו, שאינו מודע לכוחות הטמונים בו. "נמשל כבהמות נדמו" - דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה.

כך, המרגלים שאמרו "לא נוכל לעלות" - לא האמינו ביכולתם ואף כפרו ביכולת ה' לעזור להם, באומרם "כי חזק הוא ממנו". ומכיון שחשבו כי אינם מסוגלים, הוציאו דיבת הארץ רעה כדי להצדיק את תחושתם.

יסוד זה למד הגר"מ פיינשטין זצ"ל בספרו "דרש משה" מן ההוספה של רש"י שכתב 'והוא אומר עשו סולמות', כי בכך הביע כלב את עוז רצונו לעשות את דבר ה', גם אם הדבר נראה בלתי אפשרי ובלתי יתכן, אם רק ישכיל להכיר ולנצל את כוחותיו הגדולים החבויים בו, יראה שסיכוייו לעלות ולהתעלות יותר ויותר. ובדבריו אלה סלל את הדרך לכל בני עליה המבקשים לעלות ולהתעלות במסילה העולה בית אל.

"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (יג, ל).

בזכות מיכאל נוכל לה

'עָלָה' כתיב (לשון עבר), כלומר, כבר עלה מיכאל שר ישראל ונתיישב בה, וא"כ נעלה גם אנחנו ונתיישב בה, ואין שום פחד, כי כך המדה לעולם, שמלאך הממונה על האומה מתיישב בה תחילה. ולכן 'עלה' גימטריא 'בא מיכאל', ואם יכול המלאך לישב בה - נוכל גם אנחנו.

"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים" (יג, לג).

לדמותם של הנפילים

הנפילים - ענקים, מבני שמחזאי ועזאל, שנפלו מן השמים בימי דור אנוש (רש"י).

ובזוהר הקדוש (דף קס:) מבואר באורך, מה שמצינו שלושה מיני שמות על אותם גבורים: נפילים, ענקים, רפאים. ומבאר ר' חייא, שבתחילה כשהפיל הקב"ה את עזא ועזאל מן השמים, היו נקראים נפילים, ונתגשמו ונתלבשו בגוף בני אדם, ואח"כ כשנתחברו בבנות האדם והולידו מהם, היו נקראים הבנים ענקים, אמנם כוחם נחלש קצת לעומת כח אביהם, משום שנתגשמו יותר, ונחלש חלק העליון של המלאכים מהם, והבנים שלהם היו עוד יותר חלשים, משום שנחלש עוד יותר החלק העליון של המלאכים בהם, וע"כ נקראו רפאים ע"ש שנחלשו (מלשון כי "נרפים" הם). וכתב שם, שעוג מלך הבשן כבר היה מהרפאים, והיה פסולת שלהן, וכמבואר בפרשת דברים (ג, יא): כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים.

לעת זקנתם מת מחצית גופם התחתון, שהיה מצד זרע אדם, ומחציתם העליון שהיה מצד המלאכים עמד חי, כי אין המוות שולט בחלק המלאכים, אבל כיון שמחצית גופם היה מת, מאסו בחייהם, והיו לוקחים עשב מעשבי השדה שהיה סם המוות, וזורקים אותו לפיהם, עד שמתו (כנראה להמית לגמרי את הגוף ולהפריד אותו מן החלק העליון). וקצתם היו משליכים את עצמם לים הגדול וטבעו ומתו, ומשום שהיו מצויין להרוג את עצמם נקראו רפאים שפירושו מתים, עיי"ש

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" (יג, לג).

בקליפה אחת של רימון התחבאו כל המרגלים

אמרו, מעשה היה בבתו של ענק שנכנסה לפרדס ואכלה רימון אחד, והשליכה קליפתו. והיו המרגלים מתחבאים שם, כיון שראו אותה קליפה, היו סבורים שמערה היא, ונכנסו כולם לתוכה שנים עשר איש, וההיא שאכלה רימון אמרה אלך ואשליך את הקליפה שלא יראה אבי, נכנסה והשליכה אותה חוץ לפרדס, אמרו זה לזה: ראה גבורתה מה שהיתה סבורה שאנו חגבים, וכיון שבאו אצל ישראל, אמרו להם: ונהי בעינינו כחגבים. (תוס' שאנץ על גליון הגמרא בסוטה לה. וכן הובא בהדר זקנים במדבר יג, ב).

ויש אומרים, שאחד מבני ענק מן הנפילים מצאם ולקחם בבגדו, כמו שנושאים את החגבים. (ילקוט מאור האפלה).

נמלים יש בכרמים כאנשים

מובא בשם הגר"א מווילנא זי"ע, כי בעיני הענקים היו נראים המרגלים באמת כחגבים, לא שחשבו שהמה אנשים רק קטנים כחגבים, וזה האות, ממה שכתב רש"י ז"ל שמענו אומרים נמלים יש בכרמים כאנשים, ואם ידעו שהם אנשים רק שקטנים הם כחגבים, היה להם לומר: אנשים יש בכרמים כנמלים, אלא שמע מינה כי בעיניהם היו נראים כחגבים, רק שיש להם צורה כאנשים. וזהו שנאמר: ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם, כלומר בעיניהם היינו חגבים ממש.

מנין ידעו המרגלים כיצד היו בעיניהם

הסבר נוסף מחודש ומעניין, כתב על כך הגאון רבי יצחק חיות, אב"ד סקאליא ובעל "זרע יצחק" (בפירושו לתהלים יז, ח):

דוד המלך מבקש (שם): "שמרני כאישון בת עין". ויש לבאר, ש'בת עין' נקראת 'אישון' משום שנראה בה צורת איש קטן. מאחר שבת העין היא קטנה, נצפה בה האיש העומד מולו במימדים זעירים. ככל שתהיה גדולה יותר - גם האיש המשתקף בה יראה גדול יותר.

ואם כן, זו כוונת המרגלים: "וכן היינו בעיניהם", כלומר: באישון עיניהם של אותם נפילים, שהם גדולות כל כך, עד שכאשר נצבנו מולם נשקפה דמותנו באישון העין שלהם - ממש בגודל האמיתי שלנו, ואם העין כל כך גדולה - צאו וחשבו כמה הם עצמם גדולים וענקים.

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (יג, לג).

יודע אני שאני לא עכבר אבל החתול לא יודע...

הכתוב (דברי הימים ב' יז, ו) אומר: "ויגבה לבו בדרכי ה'", ולמדנו, כי על האדם להיזהר שלא יהא 'זנב' אחרי חברו הרע, אלא בעוז ותעצומות יכריז ויאמר 'אדם חשוב' אני, אין מכבודי להתרועע עם חלשים אלו... הא למה הדבר דומה? לנער אחד שנכנסה בו רוח שטות, עד שנדמה בעיני עצמו כ'עכבר'... יומם ולילה התהלך הנער והסביר לכל סובביו באר היטב כי באמת עכבר הוא, שרץ השורץ על הארץ... משהחריף המצב, שלחוהו לבית המשוגעים, שם טיפלו בו זמן ארוך להפוך מחשבת שטות זו, ולהכניס לידיעתו שאינו עכבר אלא אדם מן השורה. ויהי היום, והחליטו המומחים שהבחור כבר הבריא בנפשו והרי הוא כבר כאחד האדם, הזמינו את הנער אליהם ושאלוהו מהו ומה טבעו, והנער צעק, 'אדם אני ולא עכבר... אינני עכבר... אינני עכבר'... מששמעו מפיו כך - שחררוהו לדרכו.

לא עברו כמה רגעים, והבחור החל רץ ברחובה של עיר, שאלוהו בני משפחתו, ממי הינך בורח, ויען הבחור מתוך רעדה, ראיתי חתול ברחוב... וממנו הנני בורח כל עוד נשמתי באפי, כי כן משפט העכברים לפחד מן החתולים האוכלים אותם בעודם בחיים... המשיכו לשאלו, הלא זה עתה שמענוך מכריז ואומר בריש גלי שאינך עכבר אלא בן אנוש, ומה לך לפחד כי אתא שונרא (חתול)? ענה הבחור ואמר: אכן, אני הנני כבר יודע ומכיר בכך שאדם אני ולא עכבר, אך חוששני שמא החתול אינו יודע מכך, ויבוא לאכול את בשרי... מכך רועדים ידי ורגלי.

דוגמת כן נראה זה המתפעל מחתולי רחובה של עיר, ומתפתה להלך אחרי טומאת הרחוב... מה לך מתפעל, וכי אינך רואה שאין לך מה להתפעל מאותו 'ידיד' המושך אותך, הלא אין זה אלא דמיון בעלמא... ואך כסיל ובער ילכו במועצותיהם אחר שטויותיו של יצר, כי מי שפוקח את עיני שכלו רואה, שהכל שקר ורעות רוח, אין בו ממש. (באר החיים ספיה"ע עמ' סג).

"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (יד, א).

עמודי בית המקדש מורידים דמעות על חורבן הבית

דבר פלא מובא בסדר הדורות (ג"א תתכ"ח בשם בעל מסעות בנימין), שברומי בבית תפלה עומדים עמודי נחושת שעשה שלמה המלך, וחקוק על כל אחד שלמה בן דוד, ובכל שנה ביום תשעה באב, מזיעין העמודים כאילו שפכו מים עליהם. ע"כ.

"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי" (יד, כד).

וידויו של השאגת אריה

פירש רש"י: "וימלא את לבו אחרי, וזה מקרא קצר". ועדיין יש מקום לבאר את הדברים.

אומרים, שה"חתם סופר" אמר שהוא מקנא בווידוי של ה"שאגת אריה". ומה היה הוידוי של ה"שאגת אריה"? לפני פטירתו, הגיעו אליו אנשי ה'חברא קדישא' כדי שיאמר וידוי, אך הוא דחה אותם ואמר: "אין לי צורך בווידוי, כי לא חטאתי! אך אין זה בגלל איזו צדקות מיוחדת, פשוט מאד לא היה לי זמן לעשות עבירות!"...

אמר ה"חתם סופר": בכזה וידוי אני מקנא! מי שכל כולו דבק במצוות, אין לו זמן לעשות עבירות. ויתכן לומר, שזהו הפירוש "וימלא אחרי". הוא מילא את לבו אחרי, כל הלב שלו היה מלא אחרי הקב"ה, ממילא לא היה לו מקום לחטוא. (יחי ראובן).

השאגת אריה הלך לגלות וחזר בו

ובדרך אגב, ישנו מעשה נורא מה"שאגת אריה" אותו סיפר הרב מבריסק, ששמע מאביו רבי חיים מבריסק, ששמע מה"בית הלוי", ששמע איש מפי איש עד ר' חיים וואלוז'ינר. המעשה ידוע, אך למרות זאת כדאי לחזור עליו. מעשה זה סיפר רבי שלום שבדרון כשהגיע פעם לישיבה קטנה של פוניבז' ודיבר בפני הבחורים ואמר: אני מבקש שכל אחד יקח חברותא וביחד יחזרו על הסיפור! ובכן, הסיפור היה כך:

כידוע, היו גדולי ישראל בדורות קודמים שערכו גלות. מסופר על ר' חיים וולוז'ינר שרצה ללכת לגלות, ורבו, הגאון מוילנא, אמר לו: קודם כל תעשה ניסיון, לראות אם אתה אכן ראוי ומוכן לכך. ומה הנסיון? חודש שלם עליך לישון על ספסל, לאכול לחם צר ומים לחץ, וללמוד מאה דפי גמרא בכל יום. אם אתה מסוגל לעשות זאת בשלמות, בלי שום דופי, ראוי אתה לערוך גלות. אם לא - זו איננה גלות, זה סתם ביטול תורה...

גם ה"שאגת אריה" הלך לגלות. לא עברו כמה ימים, והנה הוא חוזר מהגלות. שאלוהו התלמידים: "רבינו, מה קרה? מדוע הקדמת לשוב?" סיפר להם: הגעתי לאכסניה אחת. כמובן, איש לא הכיר אותי. חשבו שאני איזה קבצן עני, והתנהגו אלי בהתאם... התאכסנתי באכסניה, ובעת הארוחה הגישו לי צלחת מרק. הייתי שקוע בתלמודי, ובמקום להכניס את כף המרק לפי - הכף נפלה על המפה והכתימה אותה. ראתה זאת בעלת הבית, התנפלה עלי והרימה קול זעקה: "אוי ווי, מה עשית?!" אמרתי לעצמי: זהו זה, אויס גלות! אין יותר גלות!

תמהו תלמידיו: רבינו, מה בכך? וכי גערה אחת של איזו בעלת בית נרגנת, זו סיבה להפסיק את הגלות?!

השיב להם ה"שאגת אריה": כמובן, אינני נבהל מצעקה של איזו באלעבוסטע [-בעלת בית], ואת הנזק המועט שגרמתי לה - יכולתי לשלם ולהמשיך הלאה בגלות. אלא שכל המהות והתכלית של גלות היא לימוד תורה בלי שום הפסקה, וכשאותה אשה גערה בי - הפסקתי את לימודי לרגע, ומיד המשכתי בלימוד כרגיל. אך כיון שנגרם ביטול תורה של רגע אחד, רגע כמימרא - זאת כבר לא גלות, אפשר לחזור הביתה!

וזה היה הווידוי של ה''שאגת אריה" לפני פטירתו: כדי לחטוא צריכים זמן, ואני - לא היה לי זמן לחטוא, את כל הזמן הקדשתי לתורה! בכזה וידוי קינא ה"חתם סופר"... (יחי ראובן).

"יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם" (יד, לד).

יום אחד מכפר על כל השנה

מרגלית נאה בפסוק זה, הובאה על ידי הגאון רבי חיים כהן רפפורט בשם זקנו (שו"ת מים חיים ח"ב באוצרות חיים בפרשתינו). לכאורה, יש מקום לתמוה על לשון הפסוק, שהרי הכוונה היתה שעל כל יום ששהו המרגלים בארץ, יהיו בני ישראל שנה במדבר, ואם כן, היה צריך להיות כתוב ההיפך: "שנה ליום שנה ליום"? אלא יש לפרש כך: "יום לשנה"? כלומר הפסוק תמה איך יצאה כזאת מלפניו יתברך, שעבור יום שחטאו יענשו בשנה שלמה, והלא הקב"ה מלא רחמים?! והפסוק מתרץ: "יום לשנה תשאו את עונותיכם", כלומר, כלל זה שיום אחד יחשב לשנה שלימה, הרי הוא טובה גדולה עבורכם לדורי דורות, שכן כל השנה ישראל חוטאים לפני הקב"ה, ויום אחד בשנה - יום הכיפורים, שבו ישראל עושים תשובה, מכפר על כל השנה! יום אחד על שנה שלימה!

עוד יש להקשות, שידוע (סוטה יא.) כי 'לעולם מידה טובה מרובה על מידת פורענות אחת על חמש מאות'. ואם כן, מדוע החמיר עליהם ה' פי כמה וכמה וגזר עליהם להסתובב שנה כנגד כל יום?

ומתרצים, כי אדרבא, מידת הרחמים היא, שאמרה 'יום לשנה'. שכן על פי מדת הדין, מלבד זאת שהם לא יכלו להיכנס לארץ, גם היה עליהם למות בתוך ארבעים יום רצופים, וכך אף אחד מהם לא היה משלים את שנותיו לגיל שישים.

ומצינו במשנה (תענית ל:) כי 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב', כי בו כלו מתי מדבר. ומבאר רש"י: "דתניא, כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור, והיה כל אחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים עמד ויצא. ובשנת הארבעים עשו כן, אך למחר עמדו כולן חיים... וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו - ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב".

נמצא, כי מתי המדבר לא מתו במהלך כל השנה - אלא ביום אחד בלבד, ט' באב בכל שנה. כי השם יתברך ברחמיו לקח את הגזירה שימותו בארבעים יום רצופים, וקבע כי כל יום מן הארבעים ישובץ בשנה אחרת על פני ארבעים שנה, וכך רק מי שהגיע לשנת השישים היה נפטר.

מעתה יובן פירוש הפסוק: 'יום לשנה יום לשנה', היינו כל יום ייקבע בשנה אחרת, וכך ירוויחו הרבה שנות חיים.

"בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (יד, לה).

הדיבור מכריע

היה אומר רבי זאב וולף מזיטומיר (אור המאיר): "יתמו וימתו" אותיות שוות. "במדבר הזה" - ע"י דבור אחד, יכול אדם להיות תמים עם ה' או ח"ו למות...

"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (יד, לז).

תענית ביום שמתו

אמרו רבותינו ז"ל (סוטה לה.) "אמר רבי חנינה בר פפא, דרש ר' שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טיבורם, והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם".

הנה יש לשאול על הגמ' הנזכרת דהדבר צריך ביאור מדוע נענשו המרגלים בעונש ובמיתה משונה וקשה כזו?

וכתב בעל 'הלכות גדולות' (הו"ד בטור או"ח סי' תקפ): אלו הימים שמתענים בהם מן התורה, והמתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב, בשבעה (עשר) באלול מתו מוציאי דיבת הארץ. וכתב על כך מרן הבית יוסף: בתשובת הרא"ש על זה שכתב בה"ג בשבעה באלול מתו מוציאי דיבת הארץ, אם על המרגלים הוא אומר, קשה על סדר המקראות, כי משמע שמתו קודם שאמר משה לישראל שימותו במדבר, ומסתמא משה לא המתין להתפלל על ישראל, ובתשעה באב התפלל, ואז אמרו ישראל חטאנו ועשו תשובה, והיאך ימותו המרגלים בשבעה באלול, כי היו מוציאין דיבה מתשעה באב עד ז' אלול, ודבריו תמוהים, ושמא מדובר במוציאי דיבה אחרים.

ולי נראה, דאפשר לומר שענשן של המרגלים היה, שמיד נשתרבבה לשונם כדבר המדרש, והיו מתמצים בחולאים רעים עד ז' אלול, מה שלא היה כן לשאר מתי מדבר, שלא היתה מיתתם אלא כמשחל ביניתא מחלבא (כהוצאת שערה מחלב, עיין ברכות ח.).

אבל הא קשיא לי, למה התקינו להתענות ביום שמתו מוציאי דיבת הארץ, שמחה מיבעי באותו היום, דבאבוד רשעים רינה (משלי יא, י), ושמא מתענים מפני שלא זכו שתתקבל תשובתם, דמסתמא שבו ולא נתקבלו.

וכתב על דבריו הב"ח: לפי עניות דעתי, האמת הוא, דלפי שכל ישראל נענשו על ידם לפי ששמעו לקולם, ונגזרה עליהם גזירה וצרה גדולה שימותו במדבר, ועל כן מדרך התשובה קיבלו עליהם להתענות ביום זה לדורות, כדי שישימו לליבם העוון הגדול ששמעו לקול הרשעים, ולא יחזרו עוד לעשות כעצת הרשעים.

מידה כנגד מידה

בעל "עיון יעקב" מצא, כי העונש על הלשון שנשתרבבה על הטבור, היא מידה כנגד מידה ממש. כי המרגלים דיברו בלשונם דיבה על ארץ ישראל, שהיא בטבורו ובאמצעו של העולם, וכמאמר הנביא יחזקאל (לח, יב): "יושבי על טבור הארץ", ופירש שם הרד"ק וזה לשונו: "ונקרא ארץ ישראל 'טבור הארץ', לפי שהיא באמצע העולם, כמו שהטבור באמצע הגוף". ומכיוון שחטאם היה כלפי טבור הארץ, על כן גם עונשם בא להם בטבורם.

עונשו של מוציא דיבת הארץ

הסיפור המדהים והמופלא שלפנינו, ימחיש לנו היטב, עד כמה חמור הוא להוציא את דיבת הארץ רעה.

איש צדיק היה בירושלים של מעלה, רבי דב סוקולובסקי שמו, נשמתו עדן. אשר סיפר את הסיפור דלהלן: בעיר מיר היה יהודי אמיד, בעל בעמיו. נכסיו היו מוצלחים וקרובים לעיר, והברכה הייתה שרוייה במעשי ידיו, באופן שלא נשקפה כל סיבה שתצדיק שינוי כל שהוא במערך חייו. למרות זאת, פשטה ביום בהיר השמועה, כי אותו יהודי מחסל את כל עסקיו ומוכר את מטלטליו. מדוע? היתכן?! התשובה לא איחרה לבוא: אותו יהודי בעל רגש חם, החליט לעקור ממקומו ולעלות לארץ ישראל, ארץ הקודש. לחון את עפרה ולקיים בגופו מצוות ישוב ארץ ישראל.

בבוא יום הפרידה, התאספו בני העיירה להיפרד ממנו ברגשי קודש, בערגה לארץ הנכספת ובקנאה סמויה על שזכה הוא למה שאחרים לא זכו - לעלות לארץ ישראל. אף הוא ענה כנגד המברכים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כולנו יחד, ומשם הועיד פניו ירושלימה.

עברו שבועות ואולי חודשים. האירוע היה כבר ונשכח, אלמלא ביום בהיר הופיע פתאום היהודי בשערי מיר. הוא חזר, שב על עקבותיו. מה קרה? גם הפעם התאספו כל בני העיירה לבית הכנסת, והפעם כדי לשמוע חוויות מארץ הקודש. תיאור מכלי ראשון. וכי דבר קטן הוא? לא מפי השמועה ולא מספרים, אלא מעד ראיה ממש, שזכה לדרוך על עפר הארץ, למשש את אבני הכותל המקודשות, ולנשום את אוויר הנשמות של ירושלים.

האיש עלה על הבימה והחל לספר ולתאר את הארץ הטובה ואת יושביה, את הקודש ואת המקדש, את אוירא דארץ ישראל, ואת נועם זיווה. הוא מתאר בפאתוס, והציבור שומע בשקיקה ושותה בצמא כל מילה. ואז, בשיאו של התיאור, נתכרכמו פניו, והוא עבר בקול נוגה לתאר את המצב הכלכלי הקשה בארץ ישראל. אבל - אמר האיש, לחיות שם קשה מנשוא. אין פרנסה, אין אוכל לפי הטף, החיים קשים וחסרי תוחלת. הוא ממשיך ומתאר את הדחק ואת לחץ החיים בו שרויים אנשי הישוב - כפי שאכן היה, ולא נתקררה דעתו עד שפלט מפיו את הסיומת הקשה: "עדיף להיות כבשה במיר, מאשר להיות אדם בארץ ישראל...".

וכאן מגיע רבי דב לשיאו הדרמטי של הסיפור: הדברים יצאו מפיו, ולנוכח עיני הקהל המזועזע התחוללה זוועה. האיש חטף כנראה בו ברגע שבץ מוחי, פניו נפלו, כל גופו נשמט והוא החל צונח אט אט ארצה. הוא לא נפל, גם לא התעלף ולא איבד את הכרתו, שריריו התנוונו וקומתו הזקופה הושפלה. תוך רגעים ספורים נותר האיש שרוע על ידיו ועל ברכיו הולך על ארבע, משהו שהזכיר מאוד את הילוכה של ה... כבשה... גם דיבורו ניטל מפיו, והוא לא היה מסוגל יותר לדבר. רק הברות שונות יצאו מפיו, הברות שדמו אף הן להיגוי הקבוע של הכבשים מ מ מ...

רבי דוב זצ"ל, שחשש ששומעיו יתייחסו לסיפור בספקנות, טרח להדגיש כי עודנו זוכר כי בעודו ילד, בעת שהיה הולך עם הילדים בני גילו אל ה'חיידר', הם היו עוברים מול בית האיש ההוא, והיו רואים במרפסת ביתו, כיצד היה מוטל גחון על ברכיו וידיו ופולט הברות... (למעלה מן השמש כד, עמ' 90).

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (יד, לח).

נשמות השבטים נותרו בהם

פירש רבנו האר"י זצ"ל, שהשבטים שנתעברו בהם היו דוקא בהליכה, אבל כשגמרו להוציא דיבה נסתלקו ולא חזרו עמהם. אמנם, נשמות לוי ואפרים שנתעברו ביהושע, וכן נשמת יהודה שנתעבר בכלב, אלו נשארו בהם גם בחזרה. וזה שכתוב: ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם, 'חיו' שנשאר בהם חיים מן האנשים שנתעברו בהם. ולכן פירש 'ההולכים', רוצה לומר מאותם שהיו הולכים ולא חוזרים, שהם השבטים שהלכו עמהם להיות עזרם ומגינם, ואחר כך כשרצו להוציא דבה נסתלקו. ('נחל קדומים' להגאון חיד"א).

"רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (טו, כ).

טעמה של מצות חלה

איתא במדרש (ב"ר יז, ח) מפני מה ניתן לאשה מצות נדה? מפני ששפכה את דמו של אדם הראשון, וכתוב בתורה (בראשית ט, ו): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", לכן היא מתחייבת שישפך דמה בעוון זה.

ומפני מה ניתנה לה מצות הפרשת חלה? מפני שקלקלה את אדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם, פירוש, כמו שהחלה מן העיסה היא הגמר של העיסה, כי בכך נעשית ראויה לאכילה, כך משנברא אדם הראשון, בא העולם לתכליתו ולתיקונו, ולכן ניתן לה מצות הפרשת חלה.

ומפני מה ניתן לה מצות הדלקת הנר? מפני שהיא כבתה נרו של עולם, וכתוב (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם".

אמר רבי יוסי בן קצרתה, כאשה הזאת שמבקשת להפריש חלתה, מקשקשת ומרטיבה עיסתה במים, ומגבלת את הקמח ומגבהת חלתה. כך עשה הקב"ה, גבל את העולם במים, ואח"כ הפריש ממנו את אדם הראשון, שנאמר (בראשית ב, ו): ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ואח"כ (בראשית ב, ז): וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. וזאת ההפרשה באה לתקן האדמה כולה, כחלה הבאה לתקן את העיסה.

וכידוע , ע"י מצות הפרשת חלה - זוכה האשה לחיי העולם הבא, וכן כל אדם המקיים מצוה זו. ורמז לזה, חל"ה ר"ת: חלק לעולם הבא.

להתחיל עם תורה ותפילה

ורמזו רבותינו (אמרי נועם כי תשא, בשם הרמ"מ מרימנוב) עוד על הפסוק: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", שבתחילת היום, כאשר קם האדם ממיטתו, דבר ראשון - חלה תרימו לה', צריך לעשות עבודת ה' בלימוד תורה, ולהכין עצמו בהתלהבות גדולה לתפילה ולימוד התורה. ונרמז בר"ת חל"ה - ויהי האדם לנפש חיה, שהתרגום מתרגם לנפש ממללא, (עי' מאה קשיטה לרמ"ע מפאנו סי' מה) שהאדם צריך בתחילת קומו ממטתו, לדבר בדברי תורה ותפילה.

רמז למצוות שבקטן

כתב בספר 'מעיינה של תורה' בשם 'אורח לחיים' רמז נפלא. שהנה, בתינוקות צריכים לקיים בהם. א. ביום השמיני מצוות ברית מילה. ב. ביום השלושים מצוות פדיון הבן. ג. ובגיל חמש, ללמד אותו מקרא. וזהו שאמר הפסוק: ראשית עריסותיכם, בזמן שהתינוקות עדיין בעריסה - קטנים, תרימו אותם חלה, להשם יתברך. חל"ה - ר"ת ח - שמונה ימי מילה. ל - שלושים יום לפדיון הבן. ה - בן חמש למקרא.

"כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (טו, לא).

הספדו של האר"י

במילים של פסוק זה, הספיד רבינו האר"י את גדול המקובלים באותה תקופה הלוא הוא רבינו משה קורדובירו זיע"א, וכה ביאר את הפסוק: "כי דבר ה' בזה" - 'בזה' אותיות 'זהב', כי כל דבר ה' היה אצלו זהב, מתוך שהיה שומר ומחבב כל דבר שבא מה', והחשיבו לזהב.

"ואת מצותו הפר" - כל מצוה היה עושה אותה בהתפעלות רבה, והיה מחדש בה חידושים וסייגים. 'הפר' - אותיות 'פרה', מלשון פרה ורבה, שהיה מפרה ומרבה את המצוות.

"הכרת תכרת הנפש ההיא" - כל דבר שבקדושה היה כמו 'כתר' לראשו. 'הכרת' וכן 'תכרת'- הן אותיות 'כתר', כי כל תורתו ומעשיו של רבנו, היו כתר לראש חי עולמים.

"עֲוֹנָה בה", היינו לשון 'עוֹנָה', זה זמן. שכל התורה והמצוות ומעשים טובים, היה עושה בעונתה ובזמנה המדויק ביותר. (מוסר חכמים).

"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (טו, לט).

רמזים בפסוק

כתב רבנו אפרים בספרו על התורה, וראיתם אותו וזכרתם, ס"ת מו"ם, והוא שם א' משמות ע"ב, והוא גימטריא אלהים, לומר לך, כל המעטף עצמו בציצית וקורא קריאת שמע - מקבל עליו מלכות שמים שלימה.

"וזכרתם את כל מצוות ה'" - ה' קשרים כנגד ה' חומשי תורה. משל למלך ששלח עבדו ומסר בידו כמה שליחויות, אמר העבד היאך אזכור כולם? קשר לו המלך קשר לכל שליחות באזורו, אמר לו: את הקשרים הללו תראה ובכך תזכור את שליחותך.

ל"ב חוטים – לרמוז על האות הראשונה והאחרונה בספר תורה: ב' - בראשית ל' - לעיני כל ישראל. וח' חוטים וה' קשרים הרי י"ג, לרמוז על י''ג מדות שהתורה נדרשת.